תנ"ך על הפרק - שמות יד - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

שמות יד

64 / 929
היום

הפרק

קריעת ים סוף

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִםוַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽםוַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וחזקתי את לב פרעה. כי כל כך נכנע לבו מכובד המכות עד שלא שם בלבו לרדוף אחריהם אף אם יברחו ועל כן הוצרך השם לחזק לבו: ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. שהיו משחיתים בכל מקום שהיו הולכים ובזה ניכר שלא היה דעתם לחזור. אי נמי שהיו הולכים נבוכים כאדם הבורח התועה שהרי הלכו לאחוריהם נבוכים ובזה היה ניכר שברחו שלא הלכו למקום ידוע לזבוח כאשר אמרו. אי נמי הכיר במה שיצאו ביד רמה שעשו להן דגל ונס להתנוסס ויוצאים בשמחה ותוף וכנור ולא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם. ובמדרש יש ששלח שלוחים עמהם ורש"י הביאו וכיון שהגיעו ג' ימים שקבעו לחזור ולא חזרו באו והגידו לפרעה. וק' שהרי יום ג' חזרו לאחוריהם א"כ מנין ידעו השלוחים ביום ג' שדעתם לברוח ומיהו זה אינו קשה דודאי חזרו יום ג' ויום ד' כשראו שלא חזרו יותר ידעו שדעתם לברוח. ומיהו קשה אם חזרו יום ג' א"כ בתחלת יום ב' לא היו רחוקים אלא מהלך יום אחד ובמדרש יש שפרעה הלך מהלך ו' ימים שהלכו ישראל הכל בב' ימים וי"ל שכך היה הענין לפי מה שאומר ג"כ במדרש שהלכו ביום הראשון ק"ך מילין שהם מהלך ג' ימים וביום ב' הרחיקו עוד מהלך יום אחד וביום ג' חזרו לאחוריהם מה שהלכו ביום ב' הרי שהיו רחוקים מהלך ג' ימים שהלכו ביום הראשון וביום ד' כשראו השלוחים שלא חזרו עוד יותר לאחוריהם הלכו והגידו לפרעה ביום ד' וביום ה' רדף אחריהם ובאלו הג' ימים הרחיקו ישראל עוד ג' ימים הרי שהי' רחוקים מהלך ו' ימים וכל זה הלך פרעה ביום ו' והשיגם בליל ז' ואז ירדו לים: ויקח שש מאות רכב. פירש"י ואיתא נמי במכילתא שהיו מהירא דבר ה' מכאן אמר ר' טוב שבגוים הרוג ובירושלמי מוקי לה במלחמה דווקא דהא אמרינן הגוים לא מעלין ולא מורידין. ולפ"ז מה שפירש"י לעיל שלא מתו אלא שבשדות לא היה צריך לומר שהי' מהירא דבר ה' שאיפשר שהי' מהנשארים בבתיהם וכן דרך להיות בבית הסוסים והפרדים שהן לרכיבה: כל סוס רכב פרעה. פי' ר' אברהם שלא הי' הולכים מפוזרים אלא כלם יחד: ויראו מאוד. תמה ר' אברהם איך יראו מחנה גדול של שש מאות אלף רגלי מהרודפים אחריהם ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם ותירץ כי היו המצרים אדונים של ישראל ומנעוריהם למדו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה ולא יכול להלחם עם אדוניו והי' ישראל נרדפים ולא מלומדי מלחמה הלא תראה כי בא עמלק בעם מעט ולולא תפלת משה הי' חולש את ישראל ועל כן מתו כל העם היוצא ממצרים שאין בהם כח להלחם בכנענים עד שקם דור המדבר שלא ראו גלות והי' להם נפש גבוהה ויכלו לעמוד במלחמה. ואלו ראה הדרש שדרשו רבותינו בפסוק ושלשים על כלו שכנגד אחד מישראל היו ג' מצריים ואיכא למ"ד ש' לא היה מפליג עליו ולא היה תימא ומי הגיד לו שלא בא עמלק בעם כבד מאוד: ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים. פי' הרמב"ן ודאי לאחר שצעקו אל ה' להושיעם לא היו בועטים בו לומר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים אלא כתות כתות היו כת אחת צועקת בתפלה והאחת מכחשת בנס ואינה בוחרת בישועה ועל זה הכתוב כתיב וימרו על ים בים סוף ועל כן חזר לומר בני ישראל כי בני ישראל היא שם ליחידים הטובים שבהם צעקו אבל העם הוא שם להמון ולכן כתיב למטה ויראו העם את ה' ולא אמר ויראו בני ישראל כמן שאמר וירא ישראל את היד הגדולה שכולם חזרו ליראה את ה' ולהאמין במשה נביאו ואונקלוס תרגם וזעיקו בני ישראל עשאו ענין תרעומת לומר שלא הי' מתפללין אלא מתרעמין לפניו על שהוציאם. ובמכילתא מפרש שמתחלה צעקו לה' לתת בלב פרעה לשוב מעליהם וכשראו שלא היה חוזר וקרב אליהם אמרו לא נתקבלה תפלתינו ונכנסה בלבם להרהר אחר משה: לקחתנו למות במדבר. ולא אמר לקחתנו למות במלחמה וכן אמרו ממותינו במדבר. ופי' הרמב"ן אמרו כי אף אם לא היו רואים מלחמה לא היו רוצים ללכת אל המדבר למות שם ברעב ובצמא. ויתכן שאמרו לו כן מיד בצאתם ממצרים כשהסיבם דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו אנה נצא אם דרך ארץ פלשתים ילחמו בנו ואם דרך המדבר ים סוף טוב לנו לעבוד את מצרים ממותינו שם ונראה לי שעל שניהם היו מתרעמים על המלחמה ועל המדבר והזכיר המדבר לומר שהיו מתים במלחמה ואין קובר כי אם היו ביישוב איפשר שיהיו נקברים וכן מוכח ממה שאמרו תחלה המבלי אין קברים: לא תוסיפו לראותם עוד. כתב הרמב"ן על דעת רבותינו הוא מצות לא תעשה לדורות והכי פי' התיצבו וראו את ישועת ה' ואל תיראו מהם ועוד מצוה אתכם שלא תוסיפו לראותם עד עולם: מה תצעק אלי. כתב ר' אברהם כי משה לא היה צועק כי כבר אמר ואכבדה בפרעה אלא על ישראל אמר ומשה כנגד כל ישראל שהם היו צועקים. והקשה הרמב"ן א"כ ראוי היה להם לצעוק ולמה אמר מה תצעק. ורבותינו אמרו שמשה היה צועק ומתפלל והוא הנכון כי לא ידע מה יעשה אע"פ שכבר אמר לו ואכבדה בפרעה לא ידע איך יתנהג כי הים מלפנים והאויב מאחור והיה מתפלל שיורנו השם הדרך יבחר ופי' מה תצעק אלי שהיה לך לשאול דרך מה תעשה ואין לך צורך לצעוק כי כבר הודעתיך ואכבדה ולא סיפר הכתוב צעקת משה כי היא בכלל ישראל: הרם את מטך. י"מ הרם כמו הסר ודומה לו הרם המצנפת שאמר לו הסר המטה ולנטות בידו ולכן כתיב ויט משה את ידו ולמאי שפירשתי למעלה שברוב המכות שינה מעשים לצוואה ואינו חושש א"כ נאמר כן גם בכאן: ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. י"מ שזה מלאך האלהים הוא עמוד האש ההולך לפניהם בלילה להאיר וקורהו מלאך שיורד מהשמים כמלאך ובאותו לילה הלך מאחריהם להגן עליהם וכשנסע עמוד האש מפניהם מיד גם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם להפסיק בין עמוד האש למחנה מצרים להחשיך להם על כן אומר בעמוד הענן ויעמוד שעמד שם על עמדו ולא נסתלק כמו בשאר הלילות כדי להחשיך למצרים. ור' אברהם פי' שהוא השר הגדול ההולך לפניהם בענן והוא שכתוב בו וה' הולך וגו'. וזהו: וישקף ה' על מחנה מצרים בעמוד אש וענן. שהסיר עמוד האש מלפני מחנה ישראל כמנהג שאר הימים ושמו היום משקיף על מחנה מצרים בינם ובין עמוד הענן אשר ישתמשו בו ישראל היום: ויהם את מחנה מצרים. בהגיע אליהם החום של עמוד האש: ויסר את אופן. ולא אמר אופני שאלו הסיר ב' האופנים לא היה כל כך כבידות שהיתה העגלה נגררת בארץ אבל כשהסיר רק האחד היו יושביה נופלים זה על זה ומשתברים. ור' אברהם כתב ויסר את אופן מרכבותיו שהתיר קשר האופן והסוסים לברוח בהיותם קלים ומהומת השם הכתוב למעלה נעלה עליהם ועל הסוסים ולא יכלו לברוח כדי לנהגם בכבידות: ויט משה את ידו על הים. כתב הרמב"ן היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים שיראה כאלו החום מחרבת ים להשגיא למצרים ולאבדם שיחשבו שהרוח שמה הים לחרבה ולא יד ה' עשתה זאת. ור' יוסף קמחי כתב אלו שני הפסוקים נראין מכחישין זה את זה פסוק אחד אומר שנבקע הים מפני ידו של משה דרך נס והב' אומר שנבקע ברוח קדים. ויש ליישב שניהם שמשה בקעו במטהו דרך נס ועדיין נשאר בקרקע הים טיט ורפש ולולי שבא הרוח והקפאו היו ישראל טובעים בטיט לכך פי' הפסוק ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה לייבש הטיט והרפש ויבקע המים כבר על ידי משה: לכל חיל פרעה. פירש"י ל' יתירה וכן דרך המקראות. ואמר הרמב"ן שאינו כן במקום הזה אלא פירושו לכל חיל פרעה כי החיל אינו הרכב והפרשים אלא הם הם עמו אשר לקח עמו כאשר אמר כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו: לא נשאר בהם עד אחד. כתב ר' אברהם פי' אפילו אחד כמו והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד: ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. כתב ר' אברהם הזכיר זה פעם אחרת לומר כי בעוד שפרעה טובע בים נשארו עדיין מישראל עוברים וזהו פלא גדול שבמקום שהיו ישראל עוברים היה שם רוח קדים מיבש ובמקום פרעה וחילו הביא שם רוח אחרת לחמם המים שנקרשו ונעשו חומות וראיה לזה הפי' מה שכתוב בשירה וברוח אפך נערמו מים וזאת היתה עם ישראל וכתיב נשפת ברוחך כסמו ים וזאת היא שטיבעה את מצרים ועל כן כתיב בסוף השירה וישב ה' עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה: ויושע ה' ביום ההוא. שעד עתה לא היו נושעים שהיה עליהם אימת פרעה: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. לאו אמצרים קאי שלא השליכם הים אל היבשה שבמקומם נבלעו דכתיב תבלעמו ארץ אלא על ישראל קאי שמעל שפת הים ראו אותם מת כשטבעו ואין זו דעת רבותינו: את היד הגדולה. פי' ר' אברהם את המכה הגדולה כמו הנה יד ה' הויה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך